עונש מינימום בנהיגה בשכרות

במאמר נסביר מהו המינימום הקבוע בחוק בעבירות נהיגה בשכרות: שלילת רישיון של שנתיים, או שלילה של ארבע שנים במידה ובוצעה עבירה דומה בשנה שלפני העבירה הנוכחית.

המחוקק בישראל קבע עונש מינימום על עבירות נהיגה בשכרות בעיקר לצרכי הרתעה.

בשנים האחרונות עלה משמעותית אחוז תאונות הדרכים אשר נגרמו כתוצאה מנהיגה תחת השפעת סמים או אלכוהול.

מחד, המשמעות היא שיש לבצע אכיפה ברמה רחבה יותר ולהביא לכך שאזרחים הנוהגים בגילופין ייתפסו ויעמדו למשפט. מאידך, יש להביא למצב בו השופטים לא יצטרכו להפעיל שיקול דעת ויידעו היטב מה מצופה מהם. במילים אחרות, הענישה המינימאלית על נהיגה בשכרות מסמנת את הגבולות אותן מציב החוק. שופט העומד מול פלוני יכול להיעזר בנסיבות מסוימות על מנת להקל על העונש, אך הוא עדיין כפוף למגבלה הקבועה בחוק.

כיצד מתנגש האינטרס הציבורי עם עבירת ההתנהגות?

לפני שנוגעים בענישה המינמאלית על נהיגה בשכרות כדאי לשים את הדגש על הבעייתיות המשפטית של הנושא הזה.

ראשית, עבירה כזו נחשבת עבירת התנהגות. יחד עם זאת, זהו גורם מרכזי לתאונות דרכים. זו הסיבה שבתי המשפט נותנים עדיפות לאינטרס הציבורי על פני שיקולים הנוגעים לפגיעה בנאשם. בתי המשפט מבינים את המשמעות של הענישה המינימאלית – הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה חוקית והן מבחינת מוסרית – אך הם נוטים להקשות אותה ולא להקל עליה. במובן זה פועלות יחד רשויות האכיפה והחקיקה על מנת להביא לשפיטה מחמירה ככל האפשר.

הענישה

סעיף 39א לפקודת התעבורה הוא זה המציין את העונש המינימאלי בשל עבירות נהיגה תחת השפעת אלכוהול: פסילת רישיון נהיגה ומניעת קבלת רישיון לתקופה של שנתיים לפחות. מבחינת בתי משפט עונש מינימאלי זה מצטרף אל כל עונש אחר המוטל על הנאשם. בנוסף, במידה והנאשם הורשע בעבירה דומה בשנה שקדמה לעבירה הנוכחית, על בית המשפט לקבוע פסילת רישיון נהיגה ומניעת קבלת רישיון לתקופה של ארבע שנים לפחות.

מדיניות הענישה וריכוז האלכוהול המותר

כאמור, מדיניות הענישה של בית המשפט העליון ושל בתי המשפט האחרים בעבירות הנהיגה בשכרות הוחמרה בשנים האחרונות. בית המשפט חוזר ומציין לעיתים קרובות כי אין לסטות מרף הענישה המינימאלי. למרות נוכחותן של הנסיבות המקלות, מטרת הענישה המינמיאלית היא להזהיר את הנהגים. זו הסיבה שישנן לא מעט מודעות ופרסומות הפונות לציבור הנהגים ומדגישות את הענישה המינימאלית. בתי המשפט מחויבים לעמדת ענישה זו ואינם נסוגים ממנה.

על מנת לקבוע את העונש על נהיגה תחת אלכוהול מגדיר בית המשפט את הנהג כאדם "שיכור" על מספר מאפיינים ועל פי סעיף 64 לפקודת התעבורה:

1. שתייה בעת הנהיגה – אדם הממונה על רכב או נמצא במצב של נהיגה ובאותו זמן צורך משקה אלכוהולי נחשב שיכור.

2. אחוז האלכוהול או הסם בגוף – בית המשפט בוחן את הבדיקות שמבצעת המשטרה על מנת להכריע בשאלה האם בגופו של הנהג מצוי היה סם מסוכן, חילוף חומרים של סם כזה או ריכוז אלכוהול ברמה הגבוהה מזו שקבעו שר התחבורה ושר הבריאות.

3. כמות – ריכוז האלכוהול המותר הוא עד 50 מיליגרם במאה מיליליטר של דם ועד 290 מיקרוגרם בליטר אחד בדוגמא של אוויר נשוף.

נסיבות מקלות

למרות כל האמור לעיל, בית המשפט רשאי להורות על פסילת רישיון לתקופה קצרה יותר וזאת בכפוף לנסיבות מקלות. עם זאת, יש לציין כי רוב הנסיבות המקלות אינן עולות בקנה אחד עם הנסיבות אותן מציגים הנאשמים. לדוגמא, טענה מול בית המשפט כי הנהיגה התבצעה ללא ידיעת הנהג באשר להיותו שיכור אינה נחשבת לנסיבות מקלות. לעומת זאת, מעורבות של עורך דין בזמן ניהול המשפט עשויה לעזור ולהדגיש נסיבות מקלות לעומת אחרות.

*למידע והתייעצות בנוגע לתאונות דרכים: פורום תאונות דרכים