התרשלות, רשלנות וטעות בתביעות רשלנות רפואית

אחת הטענות השכיחות העולות במהלך תביעות רשלנות רפואית מחייבת התייחסות אל ההבדלים בין התרשלות, רשלנות וטעות. עוולת הרשלנות כפי שמוגדרת בפקודת הנזיקין וכפי שהיא משפיעה על תחום הרפואה כוללת שלושה יסודות.

היסוד הראשון הוא חובת הזהירות הקונקרטית והמושגית, היסוד השני הוא גרימת נזק למטופל כתוצאה ממתן שירותים רפואיים תוך סטייה מרמת הזהירות הסבירה והיסוד השלישי התרשלות.

יתרה על כך, החוק מבחין בין שלושה סוגים של רשלנות רפואית וקובע התייחסות אחרת אל התרשלות בטיפול הרפואי עצמו, התרשלות בשל היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה.

מבחן "הרופא הסביר" ומבחן "הפרקטיקה המקובלת"

ליבה של עוולת הרשלנות הוא יסוד ההתרשלות.

בניגוד למשטר אחריות מוחלטת בו הפיצוי ניתן על נזק ללא תלות בהתנהגות המזיק, במשטר של רשלנות יחויב המזיק בפיצוי אך ורק אם התנהגותו נקבעת כרשלנית.

בתחום הרפואה נהוג להשתמש במבחן "הרופא הסביר" על מנת לבחון את סטנדרטי ההתנהגות המצופה מרופא. כל חריגה מהסטנדרט הזה מתקבלת על ידי בית המשפט בתור אינדיקציה לרשלנות, ועשויה להביא להטלת פיצויים גבוהים מאוד. בנוסף, הסטנדרט הראוי נעזר במבחן "הפרקטיקה המקובלת", שתפקידו לקחת בחשבון את האופן בו רופאים נוהגים להתנהל מול המטופלים בנושאים רגישים כאלה ואחרים.

מבחן "הפרקטיקה המקובלת" קובע שעל הרופא להשתמש ברמה של ידע ומקצועיות הקיימת ואף מופעלת על ידי רופאים ברמה מקצועית טובה בלבד.

בתי המשפט הם אמנם בעלי סמכות לקבוע במצבים מסוימים אם הפרקטיקה המקובלת הייתה רשלנית או לא, אך לרוב הם לא מתערבים בקביעת רמת המקצועיות המקובלת.

במילים אחרות, ככל שנדרשת הבנה רפואית גדולה יותר בתחום הנדון כך תהיה נטייה גדולה של בית המשפט להביע דעה ביחס לסטנדרט המקובל. רוב התובעים וגם הנתבעים לא מודעים לנטייה זו של בתי המשפט ולכן אינם מנהלים בצורה נכונה את הנושא של תביעות רשלנות רפואית ולכן רצוי להיעזר בעורכי דין רשלנות רפואית לניהול תביעות מסוג זה.

הבדלים בין טעות לרשלנות

התנהגות של רופא נבחנת באופן ספציפי ועל פי נסיבות העניין. הטענה שהתנהגות רשלנית היא מעידה חד פעמית אינה רלוונטית ולא מהווה הגנה עבורו. קביעה זו עוזרת להבין בצורה הטובה ביותר את ההבדל בין טעות לרשלנות.

כל מעידה יכולה להיחשב בעיניים בלתי מקצועיות כטעות, אולם היא כאמור אינה משחררת את הרופא מהאחריות המוטלת עליו מתוקף תפקידו. בית המשפט לא מכיר בטעות ובוחן רק את אופן ההתנהגות המצופה על פי מבחן הרופא הסביר.

מצד שני, טעות לא תיחשב התרשלות במצבים בהם הרופא עושה ככל יכולתו, כמיטב כישוריו ועל פי הידע המקצועי הקיים אך בדיעבד התברר שעדיפה הייתה פרקטיקה אחרת.

בית המשפט מנסה כל הזמן לאזן בין אופן ההתנהגות המקובל של הרופא לבין האינטרס שלו לעזור למטופל. זו סיבה מרכזית למורכבות של תביעות רשלנות רפואית המוגשות ע"י עורכי דין רשלנות רפואית ולמשך הזמן בו הן מתנהלות בין כתלי בית המשפט. כך לדוגמא, טענת טעות לא תתקבל או תיחשב לרשלנות כאשר ישנו כשלון באבחון, כאשר קיים חוסר פרופורציה בין הטיפול המבוקש לזה הניתן על ידי הרופא וכן הלאה.

ההלכה בישראל כוללת חובת התייחסות של הרופא אל ממצאים גלויים וחובה לקיום תהליך נמשך של אבחון וטיפול על פי התפתחות הדברים. חובה זו היא הרחבה של חובת הזהירות והיא מהווה מאפיין ייחודי של רשלנות בתחום הרפואי. קיימת נכונות מסוימת לבקר רופא שבחר דרך טיפול אחת ולא אחרת, כל עוד ניתן להראות שלא שקל מספיק וכהלכה את הבחירה שביצע. מנגד, ישנה קטגוריה של אחריות מוחלטת הנקראת "רשלנות ברורה".